הבור

כן ,היית שם כל הזמן,

אבל לא שמעתי לא ראיתי

כלום.

היה שם ענן מרחף מעל הראש,

שהסתיר את הכאב,

שלי ,שלך ,של כולנו.

והיה חור גדול,

בלב.

והחור לא התמלא והוא העמיק 

לבור שחור ואפל

וכל פעם שניסיתי לצאת מהבור,

הוא היה יותר עמוק.

וענני תכלת עברו ביעף,

צבעו את הבור בכחול,

ושמש פיזזה לה בצהוב עז

והכל היה נפלא מחייך.

ורק הבור נעשה יותר שחור מיום ליום.

ואיך ניתן לכסות בור כל כך עמוק?

ניתן רק כששותקים,

ומסתירים ומכסים,

כל הזמן את הבור בחול.

שלא יראו את הכאב המבצבץ

שלא יחושו איך הכל שם מתמוטט בפנים.

אבל דפנות הבור היו איתנות

היה להם את הכוח לשאת את המסע הזה.

שנים רבות,

הדפנות לא התמוטטו מעולם,

אלא רק הבור היה יותר עמוק  כל פעם.

ועכשיו הואר הבור השחור,

פתאום לא ניתן היה לברוח מהאור,

הוא היה מסנוור,

הוא כאב מאד,

הוא היה עצוב,

אבל הוא היה אור

זהו .

לא ניתן להעלים יותר את הבור הזה,

הוא התגלה במערומיו,

הוא נקרא לפשוט את מדיו,

הוא נקרא להיות הוא בעצמו,

כל כולו רק אור.

והאור הזה מרפא,

מרפא את הכאב,

מרפא את העצב,

כי האור הגיע עד לקרקעית,

עמוק בפנים.

ועכשיו יש אור.

מחמם,נוגע,אוהב,מלטף

את ציפור הנפש,

השסועה העיפה מכובד המשקל שנשאה.

מתעופפת מתוך הבור ,

בקלילות ראויה,

כי היא לא צריכה יותר בור

היא לא רוצה יותר בור.

עפה לה ציפור הנפש,

כל כולה מלאה צבעים אל מחוזות נפשה

המקוריים.

שם היא תנוח על זרי הדפנה ,

שם היא תהנה מאור השכינה,

שם היא תהנה מעצמה מזולתה,

כאילו לעולם לא היה בור.

היא אוספת את עצמה מביטה לאחור,

וסולחת לכולם על הכל,

לכל הדמויות שריפדו את חייה,

לכל המכאובים שכיסו את עיניה,

שוכחת,סולחת,חומלת

בעיקר על עצמה.